באר אגדית השקועה בים כינרת בקרבת עיר הקודש טבריה. כך נכתב בספרים קדמונים ואנו נדרשים לשאלה מי אותה באר?
מי גילה את הבאר בכינרת?
למה הבאר שקועה דווקא בכינרת?
במאמר שלפנינו ננסה להתחקות אחרי סוד הבאר וקסמה.
האגדה מתארת את הבאר כך: כך הייתה הבאר שהייתה עם ישראל במדבר. דומה לסלע מלא כברה, מפכפכת ועולה... עולה עימהן להרים ויורדת עימהם לגאיות. במקום שישראל שרויין-היא שורה כנגדן, כנגד פתחו של אוהל מועד. נשיאי ישראל סובבין אותה במקלותיהם ואומרים עליה את השירה:"עלי באר ענו לה". המים מבעבעין ועולין כעמוד למעלה. וכל אחד ואחד מושך במקלו, איש לשבטו ואיש למשפחתו.
על קיר בית הכנסת בדורה אברו פוס בבבל היה ציור של הבאר ונשיאי ישראל מסובבים אותה ומושכים מים ממנה.
(תוספתא, סוכה ג, יא.) (במדבר, כא, יז)
תפקידה של מרים הנביאה במדבר היה בין היתר, סיפוק צרכים סוציאליים חברתיים של העם. למשל: השירה עם נשות ישראל בצאת בני ישראל מהים, וטביעת כל סוס פרעה וחיילו בים.
וכך הבאר שבזכות מרים הלכה עם העם במדבר וכאשר מתה מרים פסקה הבאר (וחזרה בזכות אחיה משה).
חז"ל יחסו לבאר סגולות רבות ומיוחדות, אחת הסגולות הברוכות הייתה ריפוי שחין ומחלות עור וידוע שמחלות עור באות לאדם על שאינו שומר על לשונו... וידוע גם סיפור מרים כשדיברה סרה במשה "על הודות האישה הכושית אשר לקח" מעניין שוב הקשר בין הבאר וסגולותיה.
ומעשה שהיה: "במוכה שחין אחד שירד לטבול בימה של טבריה. נזמנה לו השעה ופגע בבאר מרים (בירא דמרים) ונתרחץ ונרפא".
(קהלת רבה ה) (ויקרא רבה כב, ב).
ומי גילה לנו שבארה של מרים שקוע בכינרת?
במאה השש עשרה חי ופעל באזורנו - האלוקי רבי יצחק לוריא (האר"י הקדוש) שחי עם תלמידיו (גוריו) בצפת עיר הקודש תובב"א .
ידוע שהיה יוצא עם תלמידיו לשדה וגילה להם סודות ורזים וכן גילה ברוח הקודש שלו מקומות קבורה של גדולי ישראל באזור. הבאר הייתה מפורסמת גם
בזמנו. מסופר על רבי חיים ויטאל, תלמידו המובהק של האר"י הקדוש, ראש מקובלי צפת: "כשהיה הרב ר' חיים בא אצל הרב ללמוד הימנו זאת החוכמה (הקבלה), אז כל מה שלמד ממנו היה שוכח... עד שהלכו שניהם יחד לטבריה והרב (האר"י הקדוש) זללה"ה הוליך לרב ר' חיים ויטאל בתוך הים של טבריה בספינה קטנה שהייתה שם. וכשהיו הולכים בתוך הים של טבריה נגד עמודי בית הכנסת הישן, לקח האר"י הקדוש כלי אחר ומלאו מים והיה משקה להרב חיים ויטאל זלה"ה, ואמר לו: "עכשיו תשיג החוכמה הרבה, כי המים ששתית היו מבארה של מרים".
(מתוך ספר פרי עץ החיים, שער הנהגת הלימוד. תקמב דף: עו').
מסופר לאורך הדורות על נוסעים רבים ש"פגשו" את בארה של מרים בינהם: ר' יעקב בן נתן הכהן ה: 13 ויהודית מונטיפיורי.
ומסופר על ר' מנחם מנדל מוויטבסק שליח הבעש"ט את הסיפור המופלא הבא:
טבילתן של תפילות בני ישראל בכינרת
מעשה שהיה בשנת התקמ"ד לבריאת העולם, (1754) אותו יום ערב שבת קודש היה,ונתעכב ר' מנחם מנדיל מוויטבסק אותו ערב שבת ולא בא לבית מדרשו, כמנהגו. המתינו לו אנשיו והמתינו, עד ששלחו את שמש בית המדרש. משנכנס אצלו, מצאו עומד ליד החלון הפתוח ופניו אל הים, והוא מיחד ייחודים בדביקות גדולה עד שלא הרגיש בשמש. חזר השמש לבית המדרש וסח להם לחסידים, שהיה מתיירא להפסיק את הרב מייחודיו הנוראים. המתינו עוד והמתינו, עד ששלחו אליו אחד מן המקורבים. חזר אף הוא ואותה תשובה בפיו. לבסוף נתנו עיניהם בר' יעקב שמשון משפטיבקא שילך אצלו. משנכנס ר' יעקב שמשון, החזיר לו ר' מנחם מנדיל פניו שהיו אל הים ואמר לו: "יפה עשית שבאת, שכן בכל ערב שבת קודש, עם חשכה, מתכנסות לכאן תפילות אחינו בני-ישראל שבגולה. ובא שר של יום ונוטלן וטובלן הזו אחר זו, בבארה של מרים, לנקותן מסיגי ארץ העמים. ומיד לאחר טבילתן, פורחות הן ועולות למקורן, לגן עדן של מעלה, לקדושה של שבת. ואילו הערב שבת-קודש זה היו תפילות לאלפים ולרבבות מרחפות על פני המים, כשהן מיוגעות והומות כיונים. כיוון שראיתין שהן בכך, עמדתי בייחודים גדולים ובצירופי שמות קדושים עד שהעלתי שרו של ים, ואמרתי לו: מפני מה מעכב אתה תפילותיהם של ישראל? – אמר לי: לפי שהם מסיחים דעתם מארץ הקודש. אמרתי לו: מיד לאחר שבת קודש הנני מריץ איגרות לכל אנשינו שבחוץ לארץ ומלהיבם בחיבה של הארץ. אעפ"כ לא נחה דעתו של זה, עד שעמדתי ואמרתי לו שאני עושה אותך משולח מכאן לשם. עד שהם עומדים ומסיחים, ראו דרך החלון הפתוח גל גדול, שעמד מאמצע של ים כינרת ותפילות של ישראל פורחות ועולות משם למקורן כשהן זכות וצרופות מסיגי ארץ העמים...
במוצאי-שבת קודש של אותו יום, צרר הרב משפטיבקא מיטלטליו, ולמחרתו עם שחר, יצא מעיר הקודש טבריה לילך לארצות הגולה ולזרז ישראל על חיבת הארץ. (מסיפורי חסידים של טבריה).
מעניין שתפילת לכה דודי נתחברה בעיר הקודש צפת המשקיפה על הכינרת ע"י רבי שלמה אלקבץ זצ"ל ולכן על פי הסיפור מגיעות התפילות מכל העולם היהודי לפני עליתן למרומים לפני כסא הכבוד.
למה התפילות זקוקות להיטהר לפני עליתן? ע"פ הסיפור "באר מרים" מטהרות אותם מסיגי ארץ העמים, שכן תפילה זו ( לכה דודי – התנערי מעפר קומי ,התעוררי התעוררי כי בא אורך קומי אורי,מה תשתוחחי ומה תהמי...וכו' )כולה קריאה קדושה לעזיבת הגלות ולעליה לארץ הקודש...
האגדה מספרת שבאר-מרים גם נודדת הגולה, במשכנות ישראל, האדם שדלה מימיה ומרפאים.
בספר כל בו שחובר בידי אלמוני ויצא לאור לראשונה ב-ר"ן (1490) מסופר: "ונהגו הנשים לדלות מים במוצאי שבת תכף ששמעו (תפילת מעריב) וברכו'. שמצינו שבארה של מרים בימה של טבריה וכל מוצאי שבת מחזרת על כל מעיינות ועל כל בארות. וכל מי שהוא חולה ויזמין לו מים וישתה, אפילו כל גופו מוכה שחין מיד נרפא. ומעשה באדם שהיה מוכה שחין והלכה אשתו במוצאי שבת לשאוב מים. ונתעכבה יותר מדאי ונזדמן לה בארה של מרים ומלאה כדה מאותן המים. כיוון שבאה אצל בעלה, כעס עליה, ומרוב כעסו נפלה כדה משכמה ותשבר הכד. ונפלו מטפי המים על בשרו, ובכל מקום שנתזו המים נרפא השחין"
(כל בו מא' מהדורת ש"ז-1547 דף מב' ב').
ועוד סיפור נחמד:
האגדה מספרת: "פעם אחת קודם קול נדרי, לעת ערב, כשכל העם היו עומדים בטליתם וקיטל (חלוק לבן) אומרים תפילת חיי אדם בבכיה גדולה. קרא לרבי יעקב פיש ואמר לו: רבי יעקב! רתום את סוסיך ואסע לטייל! והתפלא רבי יעקב, ועם כל זה לא אמר לו מאומה ביודעו אותו היטב. ושלח תכף לביתו והביאו העגלה הרתומה ונסעו שניהם יחד מחוץ לעיר על שדותיו של רבי יעקב. והיה שם מים ופשט הרב הקדוש מקאלב את בגדיו במהירות רבה ברגע אחד וטבל את עצמו הרבה פעמים. ור' יעקב עמד ולא ידע מה לעשות... ולרבי יעקב הייתה פליאה גדולה ביודעו שמעולם לא היו מים שם... והשיב לו לרבי יעקב לא היה שכל להיטבל גם הוא. בארה של מרים עברה אז-וטבלתי.
(ישראל בן יצחק שמחה-עשר צחצחות תרע' עמ' 60).
הרמ"א (רבי משה איסרליש) כותב בהגהות לשולחן ערוך-אורח חיים, הלכות שבת סוף רצט' "ויש אומרים לדלות מים בכל מוצאי שבת, כי בארה של מרים סובבת כל מוצאי שבת כל הבארות. ומי שפוגעת בה וישתה ממנה ותרפא מכל תחלואיו".
לסיכום:
כשנכנסו בני ישראל לארץ שקעה הבאר בימת המים המתוקים הגדולה בארץ. כיום כשכול ישראל שותים ממימי הכינרת אך טבעי שישתו מבארה של מרים...
(המוביל הארצי לוקח את מי האגם ומוליכו כמו שהוליכו נשיאי ישראל את המים לשבטים במדבר).
סיפור אישי לסיום: מו"ר סבי ר' אברהם אלטלף עליו השלום היה נוהג להבדיל במוצאי שבת קודש בניגון ובשיר ולהיפרד משבת המלכה בשבח והודיה כמנהג יהודי ספרד.
במהלך סדר ההבדלה היה נוהג לקבל כוס מים שסבתי אסתר עליה השלום ומנוחתה עדן הייתה מביאה לו ואז היה שואל סבי מהיכן המים? וסבתי כמדי שבוע הייתה עונה מבארה של מרים והיה סבי מברך על המים ואומר לרפואה ולבריאות.